שנות ה-90 בישראל היו תקופה מיוחדת, מלאה בזיכרונות מתוקים עבור כל מי שהיה ילד באותן שנים. בין ההתרגשות מהאינטרנט החדש, משחקי החצר, הממתקים והתוכניות בטלוויזיה, התקופה הזו עיצבה דור שלם. הנה הדברים שכמעט כל ילד ישראלי עשה בשנות ה-90, וכשתקראו – סביר להניח שתחייכו מתוך נוסטלגיה טהורה.
המשחקים בחצר
בתקופה שלפני הסמארטפונים והאייפדים, החצר הייתה המגרש העיקרי של הילדים. וואו, איזה משחקים היו לנו!
קלאס ודג מלוח
כל ילד ישראלי בשנות ה-90 שיחק ב"קלאס" עם אבן קטנה ושרטוטים על המדרכה. המשחק הפשוט הזה העסיק אותנו לשעות. ואי אפשר לשכוח את "דג מלוח" – משחק שכולו ריגוש וסכנה מדומה, כשהתגנבנו לכיוון ה"ים" מבלי שה"דג" יתפוס אותנו בתנועה.
גולות וקלפי טאזו
בכל הפסקה בבית הספר היינו מתכנסים במעגל, יורים גולות ומנסים לפגוע בגולות של החברים. ההתרגשות כשהצלחת להוציא גולה מהמעגל הייתה עצומה! ובהמשך העשור, הגיעו קלפי הטאזו – אלו שהגיעו בחטיף הבמבה, ואחר כך בשלל חטיפים אחרים. אספנו, החלפנו, שיחקנו, והיינו אובססיביים לגמרי לגביהם.
גוגואים ודיאבולו
אי אפשר לדבר על שנות ה-90 בלי להזכיר את הגוגואים הצבעוניים, הדמויות הקטנות שהיו חלק מטרנד עולמי. ריכזנו אוספים שלמים, וידענו בדיוק איזה גוגו שווה יותר. גם הדיאבולו כבש את החצרות – שני מקלות וחפץ דמוי שעון חול שניסינו להקפיץ באוויר ולתפוס. רק הילדים המיומנים באמת הצליחו לבצע את הטריקים המרשימים.
הטלוויזיה של שנות ה-90
הטלוויזיה של שנות ה-90 הייתה חוויה משותפת לכל הילדים. כולנו צפינו באותן תוכניות, באותן שעות, ולמחרת דיברנו עליהן בבית הספר.
ערוץ הילדים
ערוץ הילדים היה המקום המקודש לכל ילד ישראלי. תוכניות כמו "פרפר נחמד", "החמישייה הקאמרית" ו"האי" היו הדבר החשוב ביותר בעולם. ואיך אפשר לשכוח את "פספוסים" עם אבי ואורי גוטמן? או את "אחת שתיים שלוש" עם מיכל ינאי? ערוץ הילדים היה המקום שבו נוצרו גיבורי התרבות שלנו.
דיסני קלאב ושכונה
חזרנו מבית הספר בריצה כדי לא לפספס את "דיסני קלאב" בערוץ 2 החדש. ישבנו מרותקים מול המסך כשטל מוסרי ואסף אשתר הנחו את התוכנית, והקרנו סדרות מצוירות כמו "גופי וחברים" או "צ'יפ ודייל". גם "שכונה" עם מולי שגב הייתה אחת התוכניות שאסור היה לפספס.
פוקימון ודרגון בול
לקראת סוף העשור, הגיעו לארץ האנימות היפניות שכבשו את לבנו. "פוקימון" הפך לטירוף בינלאומי, וכולנו ידענו לדקלם את השיר "להיות המאסטר" בעל פה. "דרגון בול" ו"סיילור מון" היו גם הם חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו, וחלק מאיתנו הפכו למעריצים מושבעים של האנימה היפנית דווקא בזכותם.
הממתקים והחטיפים
אם יש משהו שמעורר נוסטלגיה חזקה, זה הטעמים של הילדות. הממתקים והחטיפים של שנות ה-90 היו בטעמים שלא קיימים היום, ועד היום אנחנו מתגעגעים אליהם.
קוליק, שוקולית ובליטופים
הלכנו למכולת השכונתית עם שקל או שניים, וחזרנו עם שלל ממתקים. הקוליק (הגרסה הישראלית לקוליק, עם הסוכריה על מקל שנטבלה באבקה מתוקה) היה להיט, ה"בליטופים" – מסטיקים בצורת כדור עם ציורים של דמויות מצוירות – היו שווים את משקלם בזהב, וה"שוקולית" – אבקת השוקו בשקית שאכלנו ישירות לפה עם האצבע, הייתה פשוט תענוג!
טילון, קסטה וקרטיב שוקו-בננה
בקיץ הישראלי החם, הארטיקים היו ההצלה שלנו. הטילון של טיראן (שהיום קוראים לו שלגון), הקסטה של נסטלה, וכמובן – קרטיב שוקו-בננה האגדי שהיה חייב להימרח על כל הפנים כדי ליהנות ממנו באמת. אלו היו הטעמים שהגדירו את הקיץ הישראלי של שנות ה-90.
במבה, ביסלי ותפוצ'יפס
החטיפים המוכרים שממשיכים איתנו עד היום היו כבר אז מלכי החצר. הבמבה עם הטאזו (או הגוגואים), הביסלי שתמיד השאיר את האצבעות כתומות, והתפוצ'יפס שהגיע בטעמים מיוחדים שכבר לא קיימים. היינו מחליפים חטיפים בהפסקות, וכל אחד ידע בדיוק איזה חטיף הוא הכי אוהב.
הטכנולוגיה של שנות ה-90
שנות ה-90 היו עשור של מהפכה טכנולוגית. מה שנראה לנו היום מיושן ופרימיטיבי, היה אז חדשני ומלהיב.
האינטרנט הראשוני
לקראת אמצע וסוף שנות ה-90, התחלנו להתחבר לאינטרנט. הדיאל-אפ המפורסם עם הצלילים המוזרים של המודם, ה-ICQ עם הצליל המוכר "אה-אוה!", והצ'אטים באתרים כמו "וואלה!" היו חלק מחוויית הגלישה הראשונית שלנו. גלשנו בזהירות, כי כל דקה עלתה כסף להורים, ובדרך כלל נזרקנו מהאינטרנט כשמישהו הרים את הטלפון בבית.
משחקי מחשב בדיסקטים
שיחקנו במשחקי מחשב על דיסקטים גדולים ומגושמים, ואחר כך על תקליטורים. משחקים כמו "נסיך פרסיה", "דום", "וולפנשטיין" ו"סימסיטי" העסיקו אותנו לשעות. השכנים היו מעתיקים משחקים אחד לשני, והיינו מתאספים סביב המחשב המשפחתי כדי לצפות בחבר משחק.
גיימבוי, סגה ונינטנדו
קונסולות המשחקים תפסו תאוצה, והיינו משתוקקים לגיימבוי, סגה או נינטנדו. מי שהיה לו אחד מאלה בבית היה המלך של השכונה. שיחקנו ב"סוניק", "סופר מריו" ו"פוקימון" עד שהאצבעות כאבו, והיינו נלחמים עם האחים על התור למשחק.
תרבות הפנאי והמוזיקה
המוזיקה והבידור של שנות ה-90 עיצבו את הטעם התרבותי שלנו לשנים רבות. מה שמעניין הוא שהרבה מהמוזיקה הזו חוזרת לאופנה בשנים האחרונות.
ספייס גירלס, בקסטריט בויז והיפ הופ
ריקדנו וידענו בעל פה את כל השירים של להקות הבנים והבנות שכבשו את העולם. "ספייס גירלס", "בקסטריט בויז" ו"אנסינק" היו חלק בלתי נפרד מהתקליטים שאספנו. בנות הכינו כוריאוגרפיות שלמות לשירים, והבנים (גם אם לא הודו בזה) ידעו גם הם את כל המילים. גם ההיפ הופ התחיל להיכנס לתודעה עם 2PAC, ביגי ו-TLC.
מדבקות, אלבומים וקלפים
אספנו מדבקות והדבקנו אותן באלבומים מיוחדים. היו אלבומי כדורגל, אלבומי חיות, ואלבומים של סדרות טלוויזיה פופולריות. החלפנו כפולות בהפסקות בבית הספר, והתגאינו כשהצלחנו להשלים אלבום. גם קלפי משחק כמו "מג'יק: האסיפה" ו"פוקימון" (בסוף העשור) היו להיט גדול.
חוברות "ראש" ו"מעריב לנוער"
חיכינו בקוצר רוח לחוברות "ראש" ו"מעריב לנוער" שהגיעו מדי שבוע. שם למדנו על הלהקות האהובות עלינו, קראנו ראיונות עם כוכבים, ופתרנו חידונים ותשבצים. הפוסטרים מהחוברות עיטרו את קירות החדר שלנו, והמידע שקראנו שם הפך אותנו למומחים בתרבות הפופ.
בית הספר ושיעורי הבית
גם בית הספר של שנות ה-90 היה שונה מאוד ממה שילדים מכירים היום. הטכנולוגיה עוד לא חדרה לכיתות, והחוויה הלימודית הייתה אחרת לגמרי.
מחברות משובצות וקלמרי קל-גב
כתבנו במחברות משובצות עם עטים כחולים, והיינו גאים מאוד בקלמרי הקל-גב הצבעוניים שלנו. העפרונות המכניים היו הדבר החדש והמגניב, ומי שהיה לו טוש מחיק נחשב עשיר. סימניות ומדבקות קישטו את המחברות והספרים, ותיקי הגב של קל-גב או ניקי היו סמל סטטוס.
אנציקלופדיות במקום גוגל
כשהיינו צריכים לעשות עבודת חקר, לא היה לנו גוגל. במקום זאת, ישבנו בספרייה ודפדפנו באנציקלופדיות כבדות. "האנציקלופדיה העברית לנוער" או "אנציקלופדית אביב" היו הכלים העיקריים שלנו לאיסוף מידע. עבודות הגשנו כתובות ביד או מודפסות במעבד תמלילים פשוט, מקושטות בתמונות גזורות מעיתונים.
צלצולים, מסדרים והתעמלות בוקר
הצלצול בבית הספר היה צליל אחיד ומוכר, לא שירים כמו היום. עמדנו במסדרים בבוקר, שרנו את ההמנון מדי פעם, ובחלק מבתי הספר אפילו עשינו התעמלות בוקר. השיעורים היו פרונטליים לגמרי, ללא מצגות או לוחות חכמים, ולמורה היה לוח גיר ירוק שהשאיר סימנים לבנים על הבגדים כשהתנגב בו.
סיכום: למה אנחנו מתגעגעים לשנות ה-90?
שנות ה-90 היו תקופה פשוטה יותר, ללא רשתות חברתיות וטלפונים חכמים. יצאנו החוצה לשחק, הכרנו חברים פנים אל פנים, והתרגשנו מדברים קטנים. אולי לכן הנוסטלגיה לתקופה הזו כל כך חזקה – זו הייתה הילדות האחרונה לפני המהפכה הדיגיטלית ששינתה לחלוטין את האופן שבו ילדים גדלים וחווים את העולם.
כל מי שהיה ילד בשנות ה-90 חולק זיכרונות דומים, וזה מה שיוצר את הקשר החזק בין בני הדור הזה. בין אם זה הגעגוע לקלפי טאזו, לערוץ הילדים או לטעם של הקרטיב שוקו-בננה, הזיכרונות האלה מחברים בינינו ומזכירים לנו תקופה קסומה שהייתה פעם.
